על הנדודים (בקצרה)

"You can’t always get what you want,

You can’t always get what you want,

But when you try sometimes you just might find

You get what you need! Oh, yeah"

בדומה לאיך שמיק ג'אגר היה אומר. רציתי משהו, ולא קיבלתי אותו. על פניו זה קורה כל יום. קורה לגברים, קורה לנשים, קורה לילדים, לחייזרים, לבני נוער. לחקלאי הזה שמקווה שהעורבים יפסיקו לנשנש לו מהפירות כי זה דופק לו את הפרנסה. קורה לנער הזה שמקווה שהבחורה השאפה הזאת תתייחס אליו, אולי תסתובב, וכל מה שהוא יכול לעשות זה להתרברב מול הח'ברה שלו שהוא סבבה. אז גם אני רציתי משהו. אנחנו רצינו משהו. וכשניסינו זה לא צלח. וכשניסינו שוב. זה לא צלח. ומה עושים כשלא מקבלים איזה שינוי מיוחל לדרך החיים?  

Desperate times require desperate measures

החלטנו יחד כזוג לזרוק את החלום של הבית, הקמת משפחה, עבודה מכניסה כאנשי חינוך, כל האמונות המגבילות שלנו מהחלון. ולהתחיל לחיות את החיים. עברו ימים, שבועות וחודשים וכל הזמן שאלו אותי את אותה השאלה הטיפל'ה מעצבנת: יונה, איך עשית את זה? יונה איך הגעת למצב שאתה מנווד לך בארץ?

נו, אז די ברור שאני טחון ויושב על מליונים. זו אפשרות אחת. אפשרות שתיים, זה אולי אני לא מודע להשלכות של פעולה כזאת על החיים שלי. יכול להיות, אבל את זה אפשר להגיד על כל סיגריה שעישנתי, ועל כל הערה שזרקתי בכיתה. עזבו כרגע את השאלה של מאיפה היה לי את הכסף, אתם לא תצאו מזה. אקצר לכם את התעלומה. זוג עובדי חינוך, בלי רכב, חוסך בשנה משכורת אחת. יוצא לטייל עם 70 אלף שח בחסכון נצלני של בנק, אפס רווח.

האתגר

למצוא חוות אורגניות להתנדב בהן ולהשאר בהן רק שבועיים. התקציב אפסי. זה נשמע פשוט, אבל זה לא. מקומות שאוהבים אותך או שאתה אוהב אותם רוצים שתשאר, forever and ever and ever בדיוק כמו ג'ק נקולסון באתר סקי נידח וגרזן.

שיטת התניידות מועדפת

טרמפים. הגענו למצב שבו אני בחיפה, 3 קילומטר מהבית של ההורים, ואנחנו ישנים בשדה נטוש כי לא עצרו לנו, ולא היו אוטובוסים. סבלנות יש לנו.

אוכל

משיגים בחוות ולוקחים עוד קצת לדרך. התפריט בחוות הוא בדרך כלל קטניות, ביצים, טחינה, לחם, שמן זית. הרבה ירקות ופירות. כזוג שהלך את שביל ישראל כדבר שני בירח דבש שלו, דבר ראשון היה להקדיש חודש לעבודות סמינריוניות ולסיים עם זה.

היש בנמצא חוות אורגניות בישראל? יש.

האם יש הרבה? מאות. כל משק בית עם קצת אדמה תופס כחווה.

מה קרה בפועל? שלוש שנים ללא שכירות, חודש וחצי עבודה בשנה כדי לזכור איך עושים את זה. אלפי שיחות היכרות, והרבה דברים שעשיתי בפעם הראשונה. עשרות חוות, הלפרים בפסטיבלים, טיולים, נסיעה ביאכטה, חופשה מהחופשה בסיני. הרבה אפשרויות לחיות בקצב אחר.

למדת משהו? כן ולא.

התמודדת עם פחד? כן ולא.

האם חווית סכנות? טראומות וכאלה

א. נרדמנו בחוף התופים אחרי מסיבה וגנבו לנו את מצלמת הריפלקס ואת האמ.פי ולא היה עוד מה לגנוב שווה ערך.

ב. בקיפולים של פסטיבל אינדינגב 2014 גנבו לי מהתיק את הכובע הכי מושקע שאי פעם סרגתי והשאירו לי חולצה בתמורה. ולא לקחו עוד דבר. אפילו לא את החצוצרת סטרדיווריוס שטיילתי עימה

ג. אה, ושרפו לנו האוהל, את הספרים, דרסו לנו את סירי הטיולים וגנבו את ה-כול כשישנו בפסטיבל על נחל הקיני. ליד אום אל פאחם, ליד וואדי ערה, ישנו ליד בית קברות מוסלמי. קיבלנו וואחד שיעור לחיים. וזה הרבה מזוג שיצא למסע נדודים בארץ באוגוסט 2014 בזמן של אינתיפדת הסכינים, בזמן של צוק איתן

ד. יום אחד כשחזרנו מאיזה ריטריט ויפאסנה קשוח ומדהים, גילינו שהכלבה שלנו יצאה לשדות למות, כמו איזה אסקימוסי זקן על לוח קרח. כמו אם פולנייה שלא רוצה שיבכו עליה. היא נעלמה, ובעצם נחקקה לנו בלב..

ואיך חזרתם לתלם?

כאילו איך הגענו למצב שאנחנו משלמים שכירות, מתחזקים גינה, שולחים ילדות לגן ומקווים להגיע לערב עם מספיק כוח לשתות כוס תה משותפת עם עוגיה לאור ירח? החיים הם כאלה מסובכים. נאמר בקצרה, כי זה הפוסט בקצרה שלי.

"ללב קצב משלו שהראש לא מבין

אחד הדברים שאנסה לעשות בבלוג זה לספר על חוויות שצברתי מהדרכים.