"איך היה הבוקר?"
שואלת אשתי בטלפון.
"היה… קצת דרמה."
"מה קרה? היה קשה להעיר אותן?"
"ממש לא."
אחרי סיפור, נשיקה, פיפי, חזרה למיטה.
אחר כך קקי.
אחת צמאה.
אחת נעלבה.
ואז, סוף סוף, בעשר וחצי, אבא קיבל רגע של שקט.
"אז איך היה הבוקר?"
הן קמו נרגשות.
"אפשר להגיד בוקר טוב לאוגרים?"
"אפשר."
ניגשנו לכלוב.
בית ממגנטים
קערת אוכל
בקבוק מים
ואוגר אחד חסר
בהתחלה חשדתי בחתולה.
זו חתולה מקסימה.
עצלנית.
רגועה בצורה מחשידה.
אבל… היא עדיין חתולה.
הפכנו את הבית.
מתחת לארונות.
מאחורי הדלתות.
בין ספרים.
בערימות בגדים.
האוגר הרי ישן בתוך בית קטן, בתוך כלוב,
וברח דרך סדק שלא ברור איך בכלל נכנס בו.
ככל שעברו הדקות, המוח שלי התחיל לאכול סרטים.
בסוף נשברתי.
"טוב," אמרתי לעצמי, "קפה."
שחור.
חזק.
ואז נשמעה הצעקה.
"אבאאא!!"
הלב שלי צנח לרגע.
"מצאתי את האוגר!"
חי.
נושם.
מכורבל בפינה שמאחורי הדלת, כאילו כל העניין הזה היה הגזמה אחת ימינה, וזה כולה אוגר אחד עם דמיון של נעל בית.
האוגר חזר לכלוב.
והשלום חזר לשכון בבית.
לפעמים כל מה שמפריד בין בוקר רגיל לבין סיפור טוב… הוא לתפוס את הרגע.
ומה אצלכם? איזו דרמה קטנה הפכה יום רגיל לסיפור ששווה לספר?ומה אצלכם? איזו דרמה קטנה הפכה יום רגיל לסיפור ששווה לספר?
השאר תגובה