לעשות סדר בלב

אין כמו הרגע הזה שאתה חוזר הביתה מריטריט ובטוח שהבנת משהו מהחיים. שאתה באורות. התחושה אחרי ויפאסנה היא משהו שלא מהעולם הזה, זה מרגיש כמו ההתעלות של טריפ פסיכדלי. נפתח לך לשער חדש לאיך זה להיות אתה שאתה לא יכול לתקשר עם אף אחד שלא חווה תחושה דומה. זה כמו אדם שחווה אקסטזה דתית שמדבר עם אתאיסט. זה לא קשור להגיון, זה תחושה חזקה של נוכחות בגוף, שקט בראש, וידיעה שאתה יכול לטרוף את העולם. אם רק תשאר במצב הזה מספיק זמן.

מודטים וותיקים מכנים את התחושה הזאת: סאטורי. אנשים נהיים ג'אנקים של התופעה הזאת. כלומר אם הם מנסים להשיג אותה שוב ושוב. אבל זאת היתה הפעם הראשונה. וכדי להוריד קיטור הסברתי על הפלא הזה שחוויתי לנהג שעבר את נקודת ההורדה שלי ב60 קילומטר ולא התלוננתי כשהיה עליי לחזור את כל הדרך הזאת, כי לא מיהרתי לשום מקום. האהובה שלי ישבה לצידי והשלימה משפטים ורעיונות. מי כבר מחכה לי?

כשחזרנו סוף סוף לחווה. זה אחרי חצי יום בטרמפים והליכה של קילומטר וחצי מהצומת עד החווה. שנינו חייכנו, דברנו שיתפנו תובנות מהימים. בכלל לא ראיתי את זוגתי כל הימים הללו, כי הייתי בעזרת גברים. מעבר למחיצה. מה היה קשה. וואי, גואנקה הזה מצחיק לא? כן כן.

נכנסנו לחווה הלכנו ישר לאוהל והיה שם שקט. התיקים הגדולים היו באוהל, אבל לא היה סימן לשום דבר נוסף. הלכנו לסלון של החווה, שוב פעם- שקט. אף לא כשכוש זנב או יללה. מוזר. איפה מנצ'יס? איפה? אז מירב, מנהלת החווה סיפרה לנו את הסיפור. כל הקורות את מנצ'יטס ב10 ימים.

מקרה 1003 מתחנת משטרת הכלבים המשוטטים. מנצ'יטס המכונה מנצ'יס ננטשה על ידי בעליה בחווה לעשרה ימים ב1.1.2015 בערך. ביומיים הראשונים היתה עצובה, אך אז התחברה עם מתנדבים שהיו שם והיה להם ריח נעים. לאחר 5 ימים של שלווה אינסופית והמון חוויות של שמחה היא חוותה נטישה כאשר המתנדבים הללו המשיכו לטיול בירדן. ליבה נשבר והיא ישבה בשקט וחשבה וחשבה וחשבה ובלי שאף אחד שם לב. היא נעלמה. לאחר יום נמצאה האבדה כאשר משפחה צעירה עם ילדים קטנים התברכה בביקור של כלבה חמודה ללא שם שהגיעה אליהם. לצערה ולצער בעלת החווה היה צריך להפריד בין האהבה החדשה ולהחזיר אותה לחווה שם חיכתה יום ועוד יום לצלצול המתבקש. ואז נעלמה. לא נראו עקבותיה מאז. ביום ה11 להעדרות חזרו הבעלים לחווה ואמרו שזכו להארה. רק איפה הכלבה?

בהתחלה חשבנו שזה בסדר. הרי על מה דיברו בויפאסנה. על טבעה המשתנה של המציאות, על לא להקשר למה שקיים כי הוא בעל טבע משתנה. לקבל את זה ב: גם זה יעבור. כן, כן. ברור. הבנו. לא? ישבנו בשקט וחיכינו. לי לא היו הרבה מחשבות על זה. דווקא שמחתי, כי בסתר ליבי, ולא כל כך בסתר הייתי שמח שלא אצטרך לנקות שתן או קקי שברח באוהל או בכל מקום לא מתאים אחר. אבל אנבלה, ישבה לה בשקט עם המחשבות שלה במשך שעה. אולי יותר אולי פחות, אבל אילו היו יחידות הזמן דאז. ופתאום היא קמה וידעה שלא תוכל לחיות עם עצמה בשקט אם לא תעשה מעשה ו-תחפש את הכלבה שלה.

אז יצאנו לשדות המעגליים של נהלל. היישוב החמוד הזה שמעוצב כמו שמש, והולך ומתפרש החוצה. והלכנו והלכנו, התפצלנו וחזרנו. נו, יש חדש? כלום. כלום גם אצלי. ועוד טיול. ועוד. ו… לצערי היא לא נמצאה. היינו בטוחים שנמצא גופה. אבל גם בלי הגופה ידענו שהפעם היא לא תחזור. זה היה קשה. זה היה שחור.

כדי להגיע לסגירה של האירוע הזה. כלומר כדי להפרד מכלבת הילדות של אנבלה היה עלינו ליצור סיפור על הכלבה. על מותה יותר מאשר על חייה. וסיפרנו את הסיפור הזה לכל מי ששאל- עד שהטמענו אותו בתוך העצמות שלנו. מה קרה למנצ'יס? היא שקעה בדכאון אחרי שיצאנו לויפאסנה ובשלב מסויים היא יצאה אל השדות למות ממש כמו האגדה על האסקימוסי הזקן שהולך למות בשקט על איזה קרחון צפוני כדי לא להכביד על המשפחה. כן, אלו היו הכוונות שלה. או שלא היו. בעצם החיים שלה היו צריכים להסתיים שנתיים קודם לכן. עם הפרידה של ההורים, כשאף אחד לא רצה לקחת את הכלבה הזקנה בת ה17 שלא שולטת בצרכים שלה. ואז אנחנו קיבלנו את המתנה הזאת. חיים במושב. זה היה כמו נעורים שניים. כן, המוות הזה בשדות זה מה שהיתה צריכה.

עברו שנים ואני עדיין מספר את הסיפור בערך כמו שבניתי אותו אז. והויפאסנה? היא קיימת בתוכי, כידע שנגיש לי כשאני רוצה להרגיע מחשבות טורדניות, או לצאת מלופ מחשבתי. אבל שעה בבוקר ושעה בערב? בתוך השגרה של החיים זה כמו עינוי. עוצם עיניים ומחכה, מקשיב לתחושות הגופניות, עוקב אחרי רצף המחשבות האוטומאטי ונמנע מלשפוט. סופר כבשים, סופר עיתות, מקיש במקשים הפנימיים. במהלך השעה אני מקשיב לתחושות הגופניות עם ציפייה דרוכה לשינוי, או ייחול לסוף, וציפייה זה דבר רע. כלומר לא בדיוק רע, זה לא פשוט לחכות לדבר הבא ולא לפקוח עיניים ולקום.

ריטריט ויפאסנה זו דרך מעולה להגיע לאיפוס. זה כמו ללכת לאיזה ריטריט של אלן קאר להפסיק לעשן. זה טוב, אבל בחיים, השגרה חזקה מאיתנו. והמחיר יקר יקר המציאות. אני מתרגל דקות מדי פעם, בהבלחות כאלו. משהו מן התחושה העמוקה של שקט מתגלה כשאני עוצם את העיניים, ומרגיש את כל הסלט הזה בראש וברגשות ומאפשר מקום להיות בהווה. ועם כל הכבוד להווה ולמציאות. כשאני נדרש להסביר לעצמי משהו שקרה לי, כדי להגיע לclosure עם חוויה מעט קשה לא נעימה. אני לא מכיר דרך יותר טובה מסיפור מסע.

המדיטציה החזיקה לנו שבוע, בתוך שגרת היום יום. הסיפור על הפרידה ממנצ'יס החזיק עשור.

 כל פעם שסיפרנו אותו האמונה באמתותו גברה. עד שיום אחד מצאנו את עצמנו מתארחים בסדנת פלייבק אינטימית, ואנבלה סיפרה את הסיפור של הפרידה ממנצ'יס ואני הייתי הדמות של מנצ'יס עם ביצי קצב באוזניים, והיה שם גם פנטאם, כלי נגינה מהמם, שליווה את הסיפור. וזה חדר כל כך עמוק, כל כך אמיתי ששם זה נשאר. דווקא כשחשבנו שהבנו את עומקם של דברים, הגיעה הכאפה והרגשות העמוקים מחלחלים לאט, מתיישנים בחבית עץ אלון כבדה. הסיפור שלהם לא נגמר, הוא חי וקיים.