כשהייתי טינאייג'ר אמא שלי היתה שולחת אותי לחדר עם משימה "לסדר את החדר שלי". ואני חייב לומר שזו היתה משימה מאתגרת, מעצבנת, כמעט כמו קללה. מי היא שתגיד לי מה לעשות בחדר שלי? זה החדר שלי. אבל לבעלות וקניין לא היה שום קשר לחוסר הרצון שלי, כמו לפשוט הרצון שיעזבו אותי בשקט, שיתנו לי להתבוסס במי הרגשות שלי לבד בזמן שאני מפענח מי אני ומה אני.
כיום, לעשות סדר זה משהו שאני זקוק לו כמו אוויר לנשימה. יש לי יותר מדי חפצים ולהרבה מהם אני לא קשור, אין לי זמן לקרוא את כל הספרים שעומדים בתחנות אוטובוס ומחכים שאתייחס אליהם. יוצא שיש לי אוספים של ספרי מדף, כן כן. אלו הספרים שאני מתכוון לקרוא, אבל לא באמת יש לי זמן וכוונה לקרוא אותם היום, החודש, השנה. אז הם משתזפים לי על המדף.
ואז מדי פעם ובלי התרעה מוקדמת אני מעביר אותם למחזור לנוח על הפח הכחול, ואם יש לספרים מזל אז הם יגיעו למתחם ההחלפות ביישוב הקרוב. שם יש המון חפצים שנקנו בהמון אהבה ופשוט כבר לא צריכים אותם. נעליים, בגדים, משחקים, ספרים, תיקים וכל מיני פיצ'יקס שקשה לקטלג. מישהו עבר על החפצים והחליט מה יכנס לתצוגה ומה עובר ישר לפח ומה לתרומה.
הלוואי והבעיה שלי היתה מסתכמת רק בחפצים. אבל אני חושב שהבעיה היא בעודף מידע. בצריכה ללא כחל וסרק של עוד ועוד ועוד בלי מספיק זמן לשהות עם החפצים שכבר קנינו או אספנו ולתת להם לחלוק מהמתנות שלהם. אבל כל אחד מכיר את עצמו הכי טוב. איך היה אומר סבא של אשתי, ששאלתי אותו למה הוא עובד בסופר בגיל 80 בלסדר פחיות שימורים על המדף.
" Cada uno sabe dónde le aprieta el zapato "
בתקופה ההיא, כלומר כשישבתי מולו בסלון לא יכולתי לעשות יותר מאשר לחייך אליו. הנה הוא הטיל לחיכי עוד משפט מנצח. אבל כדי לעשות סדר בארון צריך קודם כל להתייחס למה נכנס לארון, מאיפה זה מגיע ואיך אנחנו משתמשים בזה.
לעשות סדר בחפצים
בעקבות המלצה של קולגות בעבודה הגעתי לשאול את ספרה של מארי קונדו, מסדרת בתים ומשרדים יפנית שיצרה מספר עקרונות מאוד מוצלחים לעזור לאנשים להקטין את העומס של החפצים שלהם בבית. לפני שאתם מחליטים מה לשמור בארון וקונים עוד ארונות ומכניסים למחסן ומתמודדים עם זה שאין לכם מספיק מקום- תרוקנו. איך תרוקנו? תעברו על החפצים שלכם קטגוריה אחרי קטגוריה, ותאמרו שלום לכל מה שלא מעורר בכם רגש של שמחה. אם אשכרה תקראו את הספר תגלו שבכלל היא מחברת בין רגשות לחפצים ואפילו לבית. היא אומרת שלום לכל בית אותו היא מסדרת, והיא מגיעה בבגדים אלגנטיים לעבודה, משדרת לבית את הרצינות שלה. ותתפלאו, אבל הבית, כל בית, משדר לה רגשות חזרה.
כשאני מגיע לעשות סדר, אני מגלה שאני לא צריך עזרה בסדר בחפצים, כלומר זה נחמד מאוד להפטר מחפצים, אבל באמת שזה מאתגר להפטר מחפצים באופן מלא ומספק. מה שאני זקוק לו היום הוא לעשות סדר בארון הכלים שלי.
איזה כלים? לא המברג והפטיש אלא הכלים למוח שלי. זה בעצם מה שאני הכי אוהב לאסוף וללמוד, לקרוא ספרים בלתי קשורים, ללמוד איך אנשים אחרים חיים על הכדור ובשביל זה צריך להכנס להם לנעליים.
למדתי לעשות ויפאסנה. מה זה ויפאסנה? טוב, שמעתי על זה הרבה דברים לפני שהגעתי לעשות סשן. שמעתי שזה ריטריט בו שותקים למשך 10 ימים. בסדר, מה כל כך הקטע? שמעתי שזה גם לא עשה טוב לאנשים, הם חצי השתגעו. מה? מלהיות בשקט? האמת היא שזה סקרן אותי, אבל מתי יהיה לי את הזמן לעזוב את העבודה או להתפנות? היה לי את הזמן הזה, כשעזבתי את הבית שלי ואת החפצים. אתם בטח תשאלו: את כל החפצים? כמעט. שמרתי זכות על מחסן קטן אצל ההורים לשמור בו החלפות בין עונות, וכמה רהיטים שאבא אמר שחבל עליהם. וכמובן היה לי מעט כסף בחשבון. וזהו. אתה בטוח? כן, זהו. ואיך זה הרגיש בגוף? זה הרגיש מצויין.
כשהגעתי לעשות ויפאסנה, כבר לא הייתי ילד בן 20 שמתנסה במדיטציה הייתי, גבר בן 30 שאין לו מושג מה זה מדיטציה. הלכתי לשם כי אשתי הלכה, וכחולק דרך הייתי מוכן להתנסות בכל מה שהיא רוצה להתנסות בו. זה אולי נשמע טיפשי, כדרך להגיע להארה, אבל זו גם דרך להגיע. כמו שהדוסים אומרים: מתוך שלא לשמה, בא לשמה.
הגעתי לריטריט של 10 ימים, בדגניה שם הסבירו לי את כל הכללים. אתה מפקיד את הטלפון שלך בכספת. ואתה מתחייב לאכול טבעוני, ואנחנו נדאג לך, יהיו מים חמים לשינה, מזגן, תנאים של מלון 5 כוכבים. כל מה שאתה צריך לעשות זה רק לשבת למדיטציה. הבנת? כן, הבנתי. לשבת בשקט 12 שעות ביום למשך 10 ימים. אבל מה קורה בכל הזמן הזה? איך הזמן עובר?
אה, זה הסוד. זה כמו ההבדל בין כל דבר שאנו יודעים אותו בחיים. יש הבדל בין מה שאנו "יודעים" כי למדנו אותו בספרים למה שאנחנו יודעים אותו כי הלכנו בדרך שלו זמן מה. אי אפשר להסביר לאף אחד מה עובר על בן אדם שיושב בויפאסנה. יותר קל להדביק לזה הקבלות. קודם אתה מתמודד עם הדרישה לשים לב לנשימה שלך.
עשיתי את זה. בדיוק את מה שהם אמרו. שלוש, ארבע נשימות ואז פוף אני גולש לי במחשבות על מה עשיתי השבוע. על מה אני הולך לעשות. כן, ההסבר הגיוני למדי. המיינד שלנו, המחשבות נעות בין הווה לעבר. הבעיה היא שבויפאסנה זו היתה הפעם הראשונה שמישהו טרח להציב אותי מול האתגר של לנסות לשלוט במחשבות.
הפעם הראשונה? רגע, זה לא בדיוק נכון. כילד דתי, בבית הספר דיברו איתי על הכוונה. תתפלל עם כוונה. על מה חושבים כשמציבים מולך טקסטים מהמקורות שמודים לאלוהות על הכול ומבקשים שהוא יבנה את בית המקדש, כדי שנוכל להוסיף לשחוט חיות ולהחזיר את העבר שוב. לא היה משהו שדיבר אליי. והכוונה שבתפילה לא תפסה אותי. אבל יש ביהדות את הדיבור על כוונה, זה פשוט לא פישט לי את זה כמו ב.
בריטריט הזה אמרו לי דברים פשוטים בשפה של סיפורים, כל דוגמה תובלה בסיפורים פשוטים, סיפורים מהאגדות ההודיות, עם גיבורים לא שלי, אבל עם הומור. הבנתי מה גואנקה אומר, אבל לא הצלחתי ליישם. בכלל זה, זאת היתה הפעם הראשונה שביקשו ממני לאחל שלום עולמי לעולם, לכולם. ומה איתי? היה שם גם איחול לעצמי, לאחל לי שלום פנימי, אבל לעולם? זה לא התעורר אצלי אז. למה אני כותב על זה פה כשאני מנסה לתאר נסיונות שלי לעשות סדר בכלים שאני משתמש בהם בחיים? כי אני לומד הרבה שיטות, קורא תוכן באופן בלתי פוסק. אבל כשהתחלתי סשן ויפאסנה, זה העיר אותי לבעיה שלא ידעתי שיש לי אותה.
אני לא שולט במחשבות שלי. יתרה מכך, אני נשלט על ידי המחשבות שלי. איך אני יודע את זה? כי כשאתה יושב על כרית לא נוחה, שום דבר לא נוח כשאתה יושב ומתרכז בהווה, ומנסה להתרכז ברגע הרגע בורח. הרגע ברחני, אבל מה עוד קרה בזמן הזה?
הייתי בדגניה בחורף, בתקופה שירד גשם בעמק הירדן. והמקום היה ממוקם על גבעה בקצה קיבוץ דגניה ב ומעל שדות חקלאיים, ליד עצי תמר. להקות של ציפורים נודדות עברו בשמיים כמו שורה מתוך שיר. וכל יום ביקרתי את הפטריות שגדלו לרגלי עצי האקליפטוס בחורשה וגדלו, והזדקנו והמתמלאו כנימות והתבוננתי בהם. מה עוד היה לי לעשות? ברגע שביטלו את הצורך לדבר, לא היה איך להעביר את הזמן בין סשן לסשן, חוץ מאשר בהתבוננות. התבוננות בטבע זה משהו מיוחד, מתי באמת יש לנו פנאי לכך? זה מוזר, כי ראיתי הרבה פטריות בחיי, והרבה ציפורים נדדו מעל ראשי בעמק הירדן בתקופה שגרתי שם. אבל החוויה היתה עמוקה יותר כאשר הייתי בריטריט ויפאסנה הראשון ההוא.
נו, ועשיתי סדר בראש? חס וחלילה. אבל על זה עוד בפוסט הבא.
השאר תגובה