אחרי נסיעה של 24 שעות במערכת האוטובוסים הסיוטית של ארה”ב, ירדתי מהאוטובוס באטלנטה עם תיק טיולים אדום לבן משובץ ובנדנה כחולה קשורה לראשי, וחיפשתי מקום לשבת בשמש. בפארק, התמגנטתי לנגינה של חצוצרה, התיישבתי קרוב והקשבתי יחד עם עוד שתי נשים מבוגרות לצלילים הג’אזיים. באחת ההפוגות שאלתי אותו מה הוא מנגן.

“אני מנגן פה את התפילה שלי לאלוהים,” הוא אמר, “כי בכנסייה לא נותנים לי לנגן.”

ואז הוא שאל “איך קוראים לך?”

יונה””.

“יונה? יונה! אתה יודע מי היה יונה?!”

זה קורה לי לא מעט. השם שלי מדליק לאנשים נורה, ואז קורה אחד משני דברים: או שהם מספרים לי סיפור, או שאני צריך לספר להם סיפור. .

הרי הסיפור של יונה והדג הוא סיפור טוב. יש בו בריחה, ים, סערה, בליעה, הצלה. יש בו מתח. שווה לשמוע אותו שוב. אבל מה שמעניין אותי הוא לא רק הסיפור עצמו, אלא מי מספר אותו, מאיפה, ובאיזה קול.

כי בכל פעם הסיפור מועבר אחרת.

באחד הריינבואים ברמת הגולן ישבתי בצהריים בוולקום, המאהל הראשון שפוגשים. ישב שם בחור צעיר עם תלתלי זהב וריבועים בבטן, ששמע שקוראים לי יונה. הוא נדלק מיד. “יונה? וואי, יש לו סיפור מה זה טוב.” ואז התחיל לספר: יונה נזרק לים, הגיע לווייתן, ואז הגיע עוד לווייתן שדיבר איתו. וברור לי שזה לא בדיוק הסיפור המקורי. אבל גם ברור לי שזה הסיפור שלו כרגע. הוא מספר אותו כמו שהוא נמצא באותו רגע, במצב התודעה שלו, בשפה שלו, בעולם שלו.

וזה מה שאני אוהב.

שאנשים לוקחים בעלות על הסיפור.

שאותו סיפור עובר דרך גוף אחר, קול אחר, מבטא אחר, ופתאום מודגשים בו פרטים אחרים. אצל אחד זו כמעט דרשה בכנסייה, אצל אחר זו הזיה טובה בצהריים, אי שם ברמה.

הסיפור, מבחינתי, לא חי רק במילים שלו. הוא חי גם בדרך שבה הוא מועבר.

לכן הרקע חשוב לי לא פחות מהסיפור. החצוצרה באטלנטה. האנגלית הדרומית השבורה. השיניים מזהב. השמש של רמת הגולן. הבחור שבוולקום. כל אלה לא רק מקיפים את הסיפור — הם חלק ממנו.

ואולי אפילו יותר מזה: לפעמים הסטינג הוא הסיפור האמיתי.